כל אשר לו סנפיר וקשקשת (יא, ט)

סימני הטהרה בדגים הם סנפיר וקשקשת, כמבואר כאן בפסוקים.

והנה, במסכת נדה דף נא ע”ב נאמר כלל: כל דג שיש לו קשקשת, יש לו גם סנפיר (אך לא להיפך, כלומר, ייתכן דג שיש לו סנפיר, אך לא קשקשת). ומקשה שם הגמ’, אם כך, התורה יכולה הייתה להסתפק בסימן הקשקשת לבד (שהרי אם יש לו קשקשת, יש לו כאמור גם סנפיר). משיבה על כך הגמרא, שהסיבה לכך שהתורה ציינה את הסנפיר, היא “להגדיל תורה ולהאדיר”.

ותשובה זו של הגמ’ לכאורה אינה מובנת, וטעונה ביאור: כיצד הדבר “מגדיל תורה ומאדיר” כאשר מציינים סימן שאין בו צורך ותועלת?!.

הרב קוק (באגרות הראי”ה אגרת קג) מבאר תשובה זו של הגמ’ כך:

“נראה לעניות דעתי, דהפירוש הוא, דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה שאין בהם הלכה… אם היה כתוב קשקשת, הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה; כתב רחמנא סנפיר, להודיענו הידיעה המופשטת, שכח הטהרה מונח בשניהם. וממילא ידענו, שאין הסימנים עניינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה“.

וביאור הדברים הוא כדלהלן: “להגדיל תורה ולהאדיר” פירושו, שהתורה מלמדת אותנו לא רק דברים שיש בידיעתם תועלת מעשית (“נפקא מינה למעשה”) אלא היא טורחת ללמדנו גם ידיעות מופשטות, שהערך בהן הוא עיוני ולא מעשי. ואף כאן, טרחה התורה לציין את הסנפיר, לא משום שיש בכך תועלת  מעשית (שהרי מבחינת התועלת המעשית, ניתן היה להסתפק בציון הקשקשת, כאמור), אלא כדי ללמד את הידיעה העיונית, שגורם הטהרה בדג הוא לא רק הקשקשת אלא גם הסנפיר. וזו כוונת הגמ’ “להגדיל תורה ולהאדיר”, שכאמור רצון התורה ללמדנו גם דברים שאין בהם בהכרח תועלת מעשית אלא ערך עיוני בלבד.

ונסביר מעט ביתר הרחבה: סימני הטהרה אינם רק אמצעי זיהוי טכני, אלא יש גם קשר סיבתי מהותי בין הימצאותם של הסימנים לבין הטהרה, כלומר, הטהרה נובעת מהימצאותם של הסימנים (גם אם לא בהכרח נהיר לנו מהותו של קשר סיבתי זה ויש להבינו)[2]. וחשוב היה לתורה לציין גם את סימן הסנפיר כדי ללמדנו, שכשם שיש קשר מהותי בין הקשקשת לטהרה, כך גם יש קשר מהותי בין הסנפיר לבין הטהרה. ועל אף שידיעה זו (שאף הסנפיר הוא גורם מהותי בטהרת הדג) היא ידיעה מופשטת שאין לנו בה תועלת “מעשית” (שהרי כדי לקיים את ההלכה למעשה ולא להיכשל באכילת דגים טמאים, די  שנדע שיש קשקשת, ולא היינו נכשלים באכילת דג טמא, שהרי כל בעל קשקשת הוא בעל סנפיר), מכל מקום מגמת התורה היא “להגדיל תורה ולהאדיר”, כלומר, ללמדנו גם ידיעות שאין בהן צורך “מעשי” אלא הן ידיעות מופשטות, שנדע גם אותן.

ונמצא, שעל ידי שציינה התורה את הסנפיר ולא הסתפקה בקשקשת, למדנו למעשה שתי ידיעות מופשטות: האחת, שלא רק לקשקשת, אלא גם לסנפיר, יש קשר לטהרת הדג; והשניה, עצם ההבנה שסימני הכשרות בבעלי החיים (הפרסת פרסה, מעלת גרה, סנפיר וקשקשת וכו’) אינם רק אמצעי זיהוי למין הכשר, אלא יש קשר מהותי בינם לבין כשרות הבהמה, כאמור.

ונראה שזוהי ממש כוונת הריטב”א שם בסוגיה, עיין שם.

[ולפי כל האמור ייתכן שניתן ליישב שאלה ידועה: כידוע, ביחס לעופות, התורה אינה מפרטת סימנים, אלא מסתפקת בציון שמות העופות הטמאים. ומאידך גיסא אנו מוצאים, שכן היו לחכמים סימני טהרה וטומאה גם בעופות, כמבואר במסכת חולין דף נט (אצבע יתרה, זפק, קורקבנו נקלף, אינו דורס וכו’). ונשאלת השאלה, מדוע לא מנתה התורה סימנים אלה? ועוד קשה, שגם ביחס לחיה ובהמה מבואר שם בגמ’ בחולין שיש סימנים מובהקים נוספים מעבר למה שמנתה התורה (למשל, “כל שאין לו שיניים למעלה”, עיין שם), ואם כן, מדוע לא מנתה אותם התורה? אך לפי האמור ניתן ליישב, שהתורה מונה רק סימנים שיש קשר מהותי בינם לבין הטהרה, ואילו הסימנים שנוספו בחז”ל הם אמצעי זיהוי בלבד, ואינם סימנים שיש קשר מהותי בינם לבין הטהרה].

ונסיים עניין זה בדברי השל”ה: השל”ה, בספרו עשרה מאמרות, מבאר את דברי הגמ’ בעניין סנפיר וקשקשת על דרך דרש: תלמידי חכמים נמשלו במספר בחינות לדגים (עיין להלן); והנה, דג טהור מצויד בשני כלים – האחד, הקשקשת, השומרת ומגינה עליו, והשני, הסנפיר, המאפשר לו להתקדם  ולשוט הלאה. וגם טהרתו של ת”ח, בנויה משני יסודות, האחד, יכולת השימור וההטמעה של מה שקיבל מרבותיו, והשני, היכולת להתקדם ולהתפתח ולהוסיף משלו, וזו היא אם כן כוונת הגמ’ שהסנפיר הוא בבחינת “להגדיל תורה ולהאדיר”.

ובלשון השל”ה: “הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים הפרים ורבים, ואמרו בחגיגה… מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמותם. ותנן, ‘קשקשים הם הקבועים בו, וסנפיר הפורח בהן’, ועתה אפרש הסוד- הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם בחינת בינה שהיא שכל המוליד ובזה יגדיל תורה“.