פרשת השבוע מאת הרב עדין ז”ל

 בעניין נחיצותו של המשכן, עולות שתי שאלות יסודיות: מדוע נבנה במדבר ולא לאחר הכניסה לארץ המובטחת, ומדוע נדרש מקדש מרכזי כאשר מזבחות אישיים (במות) אפשרו פולחן פשוט יותר? עיתוי בניית המשכן סותר את ההתקדמות הטבעית המרומזת בשירת הים: “עד יעבור עמך ה׳, עד יעבור עם זו קנית. תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה׳, מקדש אדני כוננו ידיך” (שמות ט״ו:ט״ז-י״ז), שם בניית המקדש באה לאחר כיבוש בבחינת והתיישבות בארץ.

המשכן מייצג גישה יהודית ייחודית לעבודת האל החורגת ממגבלות אישיות. בעוד שמזבחות אישיים מאפשרים עבודת ה׳ בגבולות האנושיים, המשכן מתפקד כשער דו-כיווני — לא רק לגישת האדם לאלוהים, אלא להתגלות האלוהים לאנושות. הוא יוצר נקודת מוקד שבה שאיפות קולקטיביות מגדילות את הפוטנציאל הרוחני מעבר למה שיחידים יכולים להשיג לבדם. כמו סוללות המחוברות בטור, אנרגיות רוחניות אישיות משתלבות באופן מעריכי כאשר הן מתועלות כראוי דרך מרכז קדוש זה, מעלות את רמת הקדושה והקשר והופכות אפילו את מקומות החולין שסביבו לדרגות של קדושה.

באשר לעיתוי בניית המשכן, בעקבות אירוע העגל הזהב, בנייתו המיידית של המשכן הפכה לדחופה ולא לאופציונלית. ארבעים שנות הנדודים במדבר הציגו סכנה רוחנית של פיזור אינדיבידואליסטי. רק שלושת אלפים איש השתתפו באופן פעיל ביצירת העגל, אך הרוב השותק נסחף — חושף דפוס שיחזור לאורך ההיסטוריה היהודית, כמו עם עגלי ירבעם. פגיעות זו לסחף רוחני קולקטיבי חייבה עוגן רוחני גבוה יותר ומיידי. כאשר לא ניתן לפרוץ דרך מלמטה, יש לפרוץ דרך מלמעלה — לעלות בקדושה מעבר לרמה הרוחנית הנוכחית כדי למנוע ירידה לעבודה זרה. המשכן הפך לחיוני כדי למלא את הריק הרוחני ולאפשר לאלוהים “לשכון בתוכם” במהלך נדודיהם במדבר.