שלח
אמת וחובה
אנו עומדים בפרשת שלח, שבמרכזה פרשת המרגלים והעונש שקיבל דור המדבר בעקבותיה. לדברי חז״ל (אבות דרבי נתן מה’) המרגלים כלל לא שיקרו וכל דבריהם היו אמת. ועל כך יש לשאול: אם אמת דברו המרגלים, על מה הם נעקרו מן העולם?
לאמיתו של דבר המחלוקת בין משה למרגלים נוגעת לתיאור אחד המופיע בדבריהם, שבעיניהם הוא מהווה נימוק כנגד הכניסה לארץ: ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא״ (במדבר יג’,לב’). החיים במדבר הם חיים כמעט כמו ב״כולל״: יושבים יהודים, אוכלים את המן ועוסקים בתורה. לבגדים הם לא צריכים לדאוג, שאר דברים לא צריך לעשות, והם יכולים לחיות חיים רוחניים מושלמים. אבל כשאני בא לארץ ישראל הרוחניות שלי בסכנה. בעיית הכניסה לארץ היא הבעיה של קבלת האחריות על הצד הגשמי, הכלכלי והממשי של החיים. פירושה שאינני יכול לבחור את החלקים הנעימים והחיים שלי נכנסים לתוך עבודה מתמדת.
כשהמרגלים באים ואומרים “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא”, הם בעצם אומרים: ‘זו ארץ ככל הארצות, יש בה מלחמות, יש בה חקלאות, צריך לעבוד – ובתוך כל זה, אנחנו נאבד את כל האישיות שלנו. למה לנו לאבד את מהותנו הרוחנית המופשטת? יותר טוב להיות במדבר’. חטאם הוא בהתנגדות לכניסה לארץ.
בוויכוח הזה, משה נוקט את העמדה ההפוכה. הוא לא אומר, אגב, שזוהי שיטה שאין בה סכנות וירידות, אלא שזוהי הדרך והתכלית.
הדרך שמשה מוליך את עם ישראל היא דרך שהולכת דווקא בתוך עולם של חומר, שבו אדם יכול להיבלע כך שכל הרוחניות שלו תתנדף משום שיש ירקות לקטוף ועִזים לחלוב. ואף על פי כן, זוהי התכלית.
במובן מסוים, הכניסה לארץ ישראל היא כמו הבריאה עצמה, עם הסיכונים שיש בכך. כשהקב״ה ברא את העולם הוא בחר לשכון בתחתונים, בעולם החומרי והגשמי. אדם יכול להגיד: ‘אם כבר לרדת לעולם הזה, אז הכי טוב זה להיות במצב של עֻבָּר חסר דאגות, שכשהוא יושב ולומד, הוא לומד עם מלאך’. אבל הקב״ה אומר: ‘אינני רוצה אותך שם למעלה יחד עם כל המלאכים. אני רוצה אותך כבן אדם בתוך העולם. תמחל על כבודך – ותרד’.